תוֹכֶן
רטוריקה היא אמנות הדיבור והכתיבה היטב בפומבי. הוא שימש לראשונה ביוון העתיקה, שם הרטוריקנים השתמשו בכוח השכנוע של דיבור וכתיבה כדי להשפיע על אחרים כלפי דרכי חשיבתם. אמנות הרטוריקה העתיקה אומצה מאוחר יותר על ידי הרומאים וממשיכה לשמש בנאומים פומביים ובקורסי כתיבה בחינוך המודרני. המשולש הרטורי הוצג במקור על ידי אריסטו.
מקורות המשולש הרטורי
אריסטו הציג את המשולש הרטורי בעבודתו "רטוריקה". לדבריו, מטרת הרטוריקה היא לשכנע אחרים באמצעות ויכוחים, ולפנות לרגשותיהם, להשפיע על מחשבותיהם. אריסטו מונה שלושה סוגים של רטוריקה: שיח פוליטי, שכנוע משפטי או משפטי ושיח מגיפה או טקסי. כל סוג של רטוריקה מעסיק את שלושת היסודות של המשולש הרטורי, המכונה גם הטריאדה האריסטוטלית: אתוס, פאתוס ולוגו.
אֶתוֹס
אתוס מתייחס לדמותו או נוכחותו של הדובר או הכותב שמנסה לשכנע. על המחבר להיות בעל - או נראה שיש לו - טיעון אמין ונראה כאדם אמין. אם הטיעון הוא נושא טכני או דורש ידע מיוחד, על הדובר לבסס את עמדתו כמומחה. אם הפרט אינו אמין או אמין, הציבור לא יראה את טענתך ולא ישתכנע ממנו. על הדובר להשתמש בטון הקול המתאים למצב אם הוא רוצה להיות יעיל במצגתו.
פָּתוֹס
פאתוס מתייחס לתפקיד הקהל במצב רטורי. על הוויכוח לפנות לרגשות הקהל או לערכיו, אם הוא אמור להיות יעיל. הרטוריקה חייבת לעורר את דמיונו של הקורא או המאזין. על הדובר או הכותב לפתח אמפתיה עם הקהל. עם זאת, על הדובר להיזהר שלא להיראות מניפולטיבי או להסתכן באובדן האתוס שלו, מהאמינות שלו כלפי הציבור.
סמלי לוגו
הלוגואים מתייחסים להיגיון של הטיעון עצמו. יש לבנות טקסט רטורי בצורה ברורה והגיונית. אם ויכוח אינו הגיוני ומבלבל, הציבור לא יוכל לעקוב אחריו. ללא קשר לכריזמה של הדובר, אם קשה להבין את טיעונו, אין זה סביר שישכנע את מאזיניו. טקסט הגיוני וקל להבנה עשוי להשפיע הרבה יותר על הציבור. טיעון לא הגיוני יכול להשפיע על תפיסת הציבור את הדובר, ולהפחית את האתוס שלו, את אמינותו איתם.
