תוֹכֶן
אדמת חרס נקראת לרוב "אדמה כבדה". גינון באדמה מסוג זה יכול להוות אתגר גדול, בעיקר בשל הניקוז הלקוי שלו. אדמה זו נוטה גם לדחוס וליצור גושים כאשר נחרשים, נדרכים או מטפלים כשהם רטובים. לאחר שנדחס מאוד, זה יכול לקחת הרבה זמן להחזיר את המבנה הטוב שלו. איכות הלחות הנכונה של אדמת החימר מחייבת הוספת כמויות גדולות של חומר אורגני, כגון חומר צמחי ירוק, זבל בעלי חיים, חומוס ודישון לשיפור מבנהו.
מאפיינים פיזיים
שלא כמו אדמה חולית, באדמת חרס יש חלקיקים קטנים מאוד עם נקבוביות זעירות, הידועות גם בשם מיקרופורוסים. מכיוון שיש יותר חללים נקבוביים, לאדמת החימר יש שטח כולל גדול יותר מזה החולי, בשל העובדה שהאדמה סופגת ושומרת יותר מים. זה הופך אותו לאוורר בצורה גרועה ומנוקז בצורה גרועה. גם כאשר הוא יבש, המרקם העדין של חלקיקיו יוצר איחוד של חלקיקים או "קלוד". זה מקשה על העבודה על האדמה וזו הסיבה למונח "אדמה כבדה". המונח "כבד" או "קל" משמש לציון רמת הקלות בה ניתן לעבוד את האדמה ולא לייעד את משקלה.
וריאציה בטמפרטורה
עם ניקוז לקוי באדמה העצבנית, הוא נותר רווי לאחר הפשרת האביב וגם לאחר גשם כבד. כשזה קורה, משורשי הצמחים נשללים מחמצן, מה שמשפיע ישירות על בריאותם. כאשר האדמה מתחממת לאט מאוד, הדבר מעכב את שתילת הצמחים, הזרעים והירקות בזמן במהלך האביב. זה מקצר את תקופת הנביטה ומהווה בעיה במיוחד באזורים הקרירים עם עונות גידול קצרות בדרך כלל.
מאפיין של הרחבה והתכווצות
מכיוון שקרקעות החימר יכולות להחזיק מים גבוהות, הן נוטות להתכווצות ולהתרחבות לסירוגין בחורף, כאשר האדמה קופאת ומפשירה. זו בעיה, במיוחד בגנים הצפוניים. התרחבות והתכווצות זו יוצרת "תסיסה" שבסופו של דבר מכריחה את הצמחים לעזוב את האדמה, לרוב לרעת השורשים. כאשר אדמת החימר מתייבשת, היא יוצרת קרומים וסדקים, ומעכבת את חדירת השורשים ואת מראה השתילים. הסדק פוגע בשורשים ובחלקים אחרים של הצמחים.
