תוֹכֶן
מערכות דו-מצלמות הן סוגים של כוח חקיקה כאשר ישנם שני גופי חקיקה נפרדים. לשני גופים אלו יש בדרך כלל גדלים וכוחות שונים, אם כי הם מייצגים את אותם אנשים. כמו ברוב המערכות הפוליטיות, לרשות המחוקקים הדו-קאמרית יש מספר יתרונות וחסרונות.
שיתוף כוח
מערכת דו-מצלמתית מחלקת את הכוח, מה שמונע את התרכזותה בידי קבוצה אחת. בארצות הברית, למשל, בית הנבחרים יוזם חוקי תקציב, ואילו הסנאט מאשר את הצעות הנשיאות ומאשר החלטות במדיניות חוץ. על ידי הפצת הכוח בדרך זו, המערכת כולה נשמרת "בבקרה", מכיוון שקשה יותר להשפיע על שני חדרים מאשר אחד.
רחב מול ממוקד
ברוב המערכות הדו-קאמריות, בחדר אחד יש הרבה פחות אנשים מהאחר, אם כי הם מייצגים את אותה אוכלוסייה. המשמעות היא שהחדר עם יותר אנשים מייצג פחות אנשים עבור כל חבר. משמעות הדבר היא כי מחוקקי הלשכה הגדולה יותר (במקרה האמריקני, בית הנבחרים) מייצגים אזור קטן יותר ומתמקדים בבעיות מקומיות, ואילו חברי הלשכה הקטנה יותר יכולים להתמקד בבעיות כלליות יותר.
מוּרכָּבוּת
מערכת דו-מצלמתית היא, בהגדרה, מורכבת ב 100% ממערכת חד-מצלמתית. משמעות שני חדרים היא שני חוקים, שני הליכי בחירות ושני סוגים של נציגים. למרות שזה תיאורטית ייצוג טוב יותר, זה יכול להיות גם הפוך. קיום שני גופי חקיקה פירושו שהפוליטיקה הופכת למועדון בלעדי; אנשים שמבינים את המערכת טוב יותר נוטים להשפיע עליה, וככל שהמערכת מורכבת יותר, כך אנשים פחות מבינים אותה.
יִצוּג
אתה יכול לטעון שהמערכת הדו-מצלמתית פחות מייצגת מהמערכת החד-מצלמתית. הסיבה לכך היא שהכוח מתפשט ולכן מדולל. אם, למשל, מישהו תומך במדיניות החוץ של מועמד לבית הנבחרים, אך לא ימצא מועמד לסנאט עם אותה הצעת חוק, אין לבוחר ההוא למי להצביע - אם מועמד הבית שלך ינצח, לא יהיה לו קול מדיניות חוץ. המקבילה נכונה לגבי חוקי התקציב.
