תוֹכֶן
עצים מקומיים בצפון אמריקה מחולקים לשתי קבוצות גדולות - עלים ומחטניים. עצים כמו אלון, מייפל וליבנה הם עלים, ובמילים אחרות - צמחים פורחים. לעומת זאת, עצי מחט כמו עצי סקויה, מבחינה טכנית, אינם מייצרים פרחים. הם מייצרים, כפי ששמם מרמז, אצטרובלים כמבני הרבייה שלהם. (למרות הבחנה זו, כמה מקורות מהימנים מתייחסים לחרוטים אלה כאל "פרחים"). בעוד שעצים עלים יכולים להאביק על ידי רוח או חרקים, אבל עצי מחט מאביקים רק על ידי רוח.
אצטרובלים
סקוויות הופכות בשלות להתרבות בגיל 10 בערך. עץ זה מייצר חרוטים זכר וגם נקבה, אך הסוגים מופרדים לענפים שונים של הצמח. אצטרובלים זכרים מייצרים נבגים מחורף ועד אביב. לאחר האבקה, חרוטות נקבה מתפתחות ומתבגרות בסתיו. בהתחשב בקומתו ללא תחרות של עץ זה, אצטרובלי הנקבה קטנים במיוחד, בגודל 2.5 ס"מ בלבד.
הסקויה - בהיותה מחטניים - מאביקה על ידי הרוח. זה לא אומר שחרקים לא סוחבים בסופו של דבר אבקה מאצטרובל זכר לנקבה. מה שקורה הוא שבניגוד לפרחים שהאבקו על ידי חרקים, לעץ זה אין מאפיינים המותאמים במיוחד למשיכת חרקים.
נבטים
למרות שחלק גדול מהעצים העליים מייצרים ניצנים מגדם חתוך או שרוף - חלקם בצורה מאוד אנרגטית - רוב המחטניים אינם מתרבים בצורה זו. סקויה הוא יוצא מן הכלל. הנבטה היא צורת רבייה מהירה ויעילה יותר, מכיוון שכבר קיים מבנה שורשים מפותח (זרע חייב לפתח את שורשיו מאפס).
למרות שהתפתחות הנבט מהירה ויעילה יותר בהיבטים מסוימים, קיים הבדל חשוב ומהותי בין שיטה זו לבין רביית זרעים. רביית זרעים מייצרת צמחים בעלי שונות גנטית רבה יותר, מכיוון שאבקת עץ יכולה להישא על ידי הרוח ולהאביק את חרוטי האורן הנשיים של העצים הסמוכים. יורה, לעומת זאת, זהים גנטית לעץ המקורי שנולד ממערכת שורשים מוכנה; הם בעצם שיבוטים של המקור.
