תוֹכֶן
לגלים יכולים להיות שתי צורות בסיסיות: רוחביות, עם תנועה אנכית ואורכית, או דחיסת חומר. הגלים הרוחביים הם כמו גלי הים או התנודות על מיתר הפסנתר: אתה יכול לראות את תנועתם בקלות. לשם השוואה, גלי דחיסה הם שכבות מתחלפות בלתי נראות של מולקולות דחוסות ונדירות. גלי קול והלם מתפשטים בצורה זו.
גלים מכניים
גלי דחיסה יכולים להתפשט דרך סוג כלשהו של מדיום חומרי, כגון אוויר, מים או פלדה. הוואקום אינו יכול לשאת גלי דחיסה, מכיוון שאין חומר שיוביל את האנרגיה. התלות במדיום פירושה שהם גלים מכניים, והמדיום קובע את מהירותו. מהירות הקול באוויר, למשל, היא 346 מ 'לשנייה. חומר צפוף כמו פלדה מוליך קול בגובה 6,100 מ 'לשנייה.
גלי דחיסה
אם היית יכול לראות גל דחיסה נע באוויר, היית רואה אזור של מולקולות דחוסות בכיוון ממנו מתפשט הגל. המולקולות נדירות יותר ויותר לאחר נקודת דחיסה מרבית, עד שתראה אזור של לחץ נמוך יותר עם פחות מולקולות אוויר. האוויר נעשה צפוף יותר ויותר לאחר אותה נקודה, עד שהוא מגיע שוב לדחיסה מקסימאלית. המרחק בין דחיסת המקסימום לנקודות הרירפשן הוא אורך גל. ככל שתדירות הגל עולה, אורכה יורד.
הַפרָעָה
שניים או יותר גלים, שחוצים את אותה נקודה במדיום, מפריעים זה לזה. אתה יכול לראות את האפקט הזה על ידי השלכת שתי אבנים לאגם עם מים דוממים; הגלים מתפשטים וחופפים. הדבר נכון גם עם גלי דחיסה. אם נקודת דחיסה עומדת בנקודת רירפציה, השניים מבטלים זה את זה. אם שתי נקודות דחיסה נפגשות, הן מחזקות זו את זו ויוצרות נקודה עם לחץ כפול.
גלי הלם
מטוס שנע באוויר מהר יותר ממהירות הקול מייצר פיצוץ קולי. עם התקדמות הסילון מולקולות אוויר "נערמות" לפניו, כמו אדמה מול מחפר. שכבות האוויר הדחוסות והנדירות אינן זזות בצורה ישרה, כמו בקול. גל ההלם יוצר חרוט עם הקצה מול הסילון, וגלי הדחיסה נעים לאחור במעגלים הולכים וגדלים.
