תוֹכֶן
שיטות טיטרציה מסורתיות מורכבות בדרך כלל מתמיסה המכילה את המין שיש לנתח (הנקרא "אנליט") וחומר המכונה "טיטרנט" הממלא גליל ארוך בברז שבקצהו נקרא "בורטה". המפעיל מוסיף אט אט את הטיטרנט לתמיסת האנליטית עד להשלמת התגובה; זה נקרא "נקודת הסיום" של הטיטרציה. נקודת הסיום נקבעת בדרך כלל כאשר תרכובת כימית הנקראת אינדיקטור (שמתווסף לאנליסט בתחילת הטיטרציה) משנה צבע. לאחר מכן מבצע המפעיל סדרת חישובים לקביעת כמות הניתוח בתמיסה.
טיטרציות פוטנציומטריות פועלות על אותו עיקרון, אלא שמכניסים אלקטרודה לפתרון האנליטית ומחוברים למד מתח; לאחר מכן מפקחים על הפוטנציאל (המתח) של האנליטי עם הוספת הטיטרנט. כימאים בדרך כלל קובעים את נקודת הסיום מאוחר יותר, ומתווים את הפוטנציאל לפי נפח הטיטרנט. למרות שטיטרציות פוטנציומטריות דורשות ציוד מיוחד, לשיטה זו יתרונות רבים על פני השיטה המסורתית המשתמשת באינדיקטורים קולורימטריים.
סוף האינדיקטורים
כימאים משתמשים לעיתים קרובות באינדיקטורים המראים שינוי ניכר בצבע כאשר השלמת תגובת הטיטרציה. שיטה זו, לעומת זאת, הופכת לבעייתית אם הפתרון המנותח הוא בצבע עכור או כהה. בנוסף, אין בהכרח מחוון קולורימטרי לכל שילוב אנליטי / טיטרנטי אפשרי. בטיטרציות פוטנציומטריות, התלויות במתח הנמדד על ידי אלקטרודה, צבעו ושקיפותו של התמיסה המנותחת הופכים ללא רלוונטיים.
אוטומציה
שיטות טיטרציה מסורתיות תלויות בדרך כלל במפעיל כדי לקבוע אם נקודת הסיום של התגובה הושגה. כמו כן, אם המפעיל מעריך את נקודת הסיום בצורה גרועה, ולו רק מעט, ככל הנראה יהיה צורך לבצע את ההליך מחדש. לעומת זאת, ניתן לבצע אוטומציה של טיטרציות פוטנציומטריות. מכשירים אלה, המכונים "טיטרורים אוטומטיים", מוסיפים נפחים קטנים וקבועים (בדרך כלל 0.1 מילימטר או פחות) של טיטרנט לכל מרווח זמן תוך כדי ניטור הפוטנציאל. ניתן לתכנן את הנתונים באמצעות מקליט אנלוגי או לאחסן אותם במחשב לצורך ניתוח. מכיוון שנקודת הסיום נקבעת באופן מתמטי, אין דרך "לעבור" את נקודת הסיום.
איתור של אנליטים מרובים
שיטות טיטור פוטנציומטריות, במיוחד טיטרציות חומציות באמצעות pH, מאפשרות קביעה של מינים מרובים העשויים להיות בניתוח. יין, למשל, מכיל תערובת של חומצות לימון, לקט, חומצה טלית. טיטרציה קונבנציונאלית עם אינדיקטור קולורימטרי לא תאפשר לכימאי לקבוע את הריכוז של כל אחת, אלא רק את הריכוז הכולל של החומצות המשולבות. טיטור פוטנציומטרי, לעומת זאת, מאפשר לכימאי לקבוע את הריכוז של כל חומצה בו זמנית.
