תוֹכֶן
הטקסונומיה של בלום (או סיווגו) של תחומי הלמידה מציעה לאנשי חינוך ומנהלים תחושה כיצד ניתן לסווג וללמוד את הלמידה האנושית. על ידי הבנת שלוש קטגוריות הלמידה של בלום, מחנכים, סטודנטים ואנשים המעוניינים בפיתוח אנושי יכולים להבין טוב יותר כיצד ליצור מערכות חינוכיות יעילות המקיפות את כל שלושת התחומים המוצעים על ידי המחבר.
היסטוריה
טקסונומיה של בלום, דרך לסווג את סוגי הלמידה, פותחה על ידי מחנכים להשכלה גבוהה, כולל בנימין בלום, ב -1956. טקסונומיה זו פותחה למורים, במיוחד להשכלה גבוהה, כדי לעזור להם להבין בדיוק כיצד התלמידים לומדים וכיצד הם מעבדים את סוגי הלמידה הפרטניים הללו. בלום והוועדה הציעו כי שלוש הקטגוריות העיקריות (הנקראות גם "תחומים") של למידה הן קוגניטיביות, רגשיות ופסיכו-מוטוריות.
קוגניטיבית
תחום הלמידה הראשון שזוהה על ידי הטקסונומיה של בלום הוא התחום הקוגניטיבי, כלומר, למידה המבוססת על האינטלקט או הידע. תחום זה כרוך בזיכרון וביכולת לזכור ולהבין נתונים, להחיל מידע ולסנתז אותו למשהו חדש. דוגמה של סוג זה של ידע הוא להיות מסוגל לדקלם חומר שנשמר בזיכרון ולעשות הבדלים בין קבוצות שונות של נתונים. תחום זה מקושר לעתים קרובות עם פעילויות אקדמיות.
חיבה
התחום הרגשי מתייחס לתחום הרגשות והקשרים הבינאישיים. תחום זה מתמקד בקבלה (נכונותו של אדם להיות תפיסתי ולהקשיב לאחרים), להגיב לתופעות וליכולת להחזיק ולהפנים ערכים. דוגמאות לסוג זה של מודיעין בחינוך כוללות את יכולתו של התלמיד לערוך מצגת, השתתפות בקבוצות דיון ואתיקה.
פסיכו-מוטורי
התחום הפסיכו-מוטורי הוא על הגוף הפיזי וכיצד הוא זז ביחס לעולם ולאחרים. תחום זה נחקר פחות בהקשר חינוכי משניים אחרים, אם כי יש לו תפקיד חזק בחינוך גופני, ספורט, מחול ותיאטרון. הוא כולל את היכולת להבין אותות לא מילוליים, לעקוב אחר תגובות מודרכות, ללמוד דפוסי תנועה מורכבים, ולטפל בציוד. דוגמאות לתחום זה כוללות את היכולת להשתמש במחשב אישי, בתרשים כדי ליצור מודל, וללמוד צעד ריקוד מסובך.
