תוֹכֶן
פגיון, פגיון וסטילטו הם שמות של סכינים קטנות שהיו פופולריות בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס. למרות שהם חולקים את אורך הלהב, שלושתם הם סכינים שמגיעים מאזורים גיאוגרפיים שונים: סקוטלנד, צרפת ואיטליה, בהתאמה. כל סכין פותחה למטרה אחרת ועם צרכים שונים לאורך זמן. לפני פיתוח אמצעי לחימה כבדים השתמשו בפגיונות ובסוגים אחרים של פגיונות לחיתוך, ולאחר יישום השריון שימשו פגיונות וסטילטו יותר לנקב.
היסטוריה של פגיון
הפגיון הוא להב סקוטי שנושא באופן מסורתי על ידי סקוטים ברמה הגבוהה. מטרתו העיקרית והשימוש הנפוץ ביותר בסכין היה לחיתוך יומיומי, אם כי ניתן להשתמש בו גם כנשק במידת הצורך. ברוב הפגיונות יש להב אחד בלבד, כלומר להב אחד בלבד היה חד. תחיית המנהג הסקוטי בשנות ה -1700 הובילה את הפגיון לחלק מהלבוש המסורתי של ההר. כיום, רוב הפגיונות הם טקסיים ואין להם להבים חדים.
היסטוריה של הפגיון
הפגיון הוא פגיון קל עם להב חזק ומחוזק. תוצרת צרפת בשנות ה 1500-, השם "פוניארד" (באנגלית) הגיע מגרסה של "פוניניארד" הצרפתי. פגיונות מיוצרים בעיקר לדקירה ופירסינג, עם מגנים רחבים ובדרך כלל טבעת צד המשתרעת מעל הידית כדי להגן על היד. להבי הפגיון אינם חדים ובדרך כלל יש להם חריצים בגוף הלהב, מה שמוסיף צפיפות רבה יותר ללהב ומקל על השימוש בקידוח.
היסטוריה של הסטילטו
סטילטואה הם סכינים קצרות עם להבים חזקים, דקים ומחודדים. מיוצרים אך ורק לקידוח, בסטילטו אין להבים, אך בדרך כלל משתמשים בלהבים משולשים או מרובעים לצורך חדירה חזקה יותר. תוצרת איטליה במקור, השימוש העיקרי היה קידוח באמצעות טבעות שרשרת ונקודות תורפה של שריון.
קווי דמיון
כל שלושת הסכינים יכולים לשמש ככלי נשק משולבים בשילוב עם דבר רחבה. הפגיון והסטילטו היו בשימוש נרחב בשילוב עם נייר הכסף בקרב אישי, ואילו הפגיון שימש ככלי נשק עם חרבות דו-להביות.
