תוֹכֶן
מצרים העתיקה קשורה לעיתים קרובות עם פרעונים, פירמידות ודלתא הנילוס. מערכות הכתיבה ההיגרוגליפיות, ההיראטיות והדמוטיות, שהשתמשו במשך יותר מאלף אלפים שנה, שימשו ליצירת עושר של ספרות המעניקה לנו טעם של העולם העתיק הזה ואת טבע האנושות בכלל.
שירה דתית
המלך אחנתון היה שליט, בערך בשנת 1350 לפני הספירה, שחזה את בניית המבנה בקרנק, אך גם היה משורר. ה"המנון אל השמש "הוא שיר דתי, שכן המצרים הקדמונים ראו את הכוכב צורה גלויה של אלוהים. חלק מהמורשת שלו היה לאלץ את הנוהג הדתי-פוליתיאיסטי להיות מונותיאיסטי. בשירתו הוא משבח את אלוהיו באופן מונותיאיסטי, יוזם את השיר: "יזרח אור קדושתו משמים השמים," הו, חי עטון, / מקור כל החיים! " הוא ממשיך בבית השביעי עם "הו, אלוהים אחד, / בלי כמו!"
שימוש במטאפורה
עידן האימפריה החדשה של מצרים העתיקה הפיק שירי אהבה רבים. שירים אלה מבטאים את הרגש הגבוה יותר של האהבה, אך גם משקפים כיצד החיים הארציים היו בתקופה זו. בשיר ללא כותרת, המספר דן באהבת אהובתו במונחים של אש וגעגועים כמו נץ המבקש מזון, "כי השמים מקים את אהבתך / כאש המכלה את המוץ". לא רק התחושה האוניברסלית של האהבה מועברת, אלא גם את כוחו של הטבע חשוב המחבר.
שירה בקרב העובדים
ארכיאולוגים מצאו שירה בדיר אל-מדינה, כפר שבנה את קבר הממלכה החדשה של מצרים. הוא חשב כי העובדים עצמם אולי היו קרוא וכתוב תרמו לשירה. אותם בעלי מלאכה שבנו את קבריהם של רעמסס השני וטוטקהאמן אולי בילו בלילות בכתיבה ובשירה. מאפיין אחד של אמנות זו היה השימוש בפעילויות היומיומיות כמטאפורות לאהבה. כאן, ב "חוצה", כותב המחבר מקבילה בין דיג לבין אהבתו, "אני אלך אל המים איתך, / ואני אחזור נושאת דג אדום בשבילך, / כאן בין האצבעות שלי."
המסורת הפואטית
השירה המצרית היא זו שמשקפת היטב את חיבוריהם של העברים הקדומים בשימוש במקבילות ובקצב. הפסוק המצרי הושווה לספר תהילים של התורה ולשיר של שלמה. כמה מהשירים עוסקים באהבה החילונית, עובדה שעדיין מפתיעה רבים. הטקסטים, כפי שתורגמו, הם מאוד ישירים והשימוש בהם בחזרה ובמטאפורה הופך אותם למוכרים ונגישים לציבור המודרני.
